יום שני, 15 בדצמבר 2008

גלעד עדיין חי

==================================================================
Gilad Shalit, an Israeli IDF soldier, has been a prisoner of war for over 900 days now. Gilad has been deprived from his basic rights as a human being, as a prisoner of war and as a soldier. As a representative of an organization which supports the principles of human rights, please exercise your power, your authority and your good will to protect Gilad Shalit's human rights. Please act to protect Gilad Shalit's prisoner of war rights, as provided for in the Geneva Treaty, adopted on 12 August 1949 by the Geneva Convention relative to the Treatment of Prisoners of War, and endorsed by the Office of the High Commissioner for Human Rights of the United Nations. Please help free Gilad Shalit and bring him back home.
===================================================================
כותב הטור הזה משתייך למדור ההיי-טק וההון סיכון. אבל במדינה שלנו היום אתה מפתח תוכנה ומחר אתה מנווט מעל שמי לבנון. אתמול השקעת בחברה מדהימה והיום אתה מבלה עם המנכ"ל שלה בשירות מילואים בשטחים. אנחנו בונים היי-טק ובו בזמן אנחנו עדיין נלחמים להיות עם חופשי בארצנו.

ביום רביעי שעבר חגג האו"ם את יום השנה הששים להצהרת זכויות האדם. יום לפני כן פירסמה מועצת זכויות האדם של האו"ם רשימת המלצות לישראל, שכללה 99 צעדים לשיפור המצב ההומניטרי באיזורנו. בין השאר דרשה המועצה את הסרת הסגר על רצועת עזה ואת שיחרורם של עצירים פלסטינים. ולעומת זאת, יום חמישי שעבר היה היום ה 900 של גלעד שליט בשבי.

גלעד נשבה בהתקפת מחבלים על עמדה של חיילי צה"ל. אם תקראו את סעיף 4 של אמנת ז'נבה משנת 1949, תגלו שגלעד שליט זכאי למעמד של שבוי מלחמה. סעיף 20 מחייב לטפל בשבויים באופן הומניטארי. סעיף 22 דורש לשמור על תנאים בריאותיים הולמים בשבי וסעיף 31 מחייב ביקורת רפואית חודשית. סעיף 71 באמנת ז'נבה דורש תכתובות בין השבוי לבין משפחתו, בקצב של לפחות שני מכתבים בכל חודש. סעיף 75 באמנה מחייב לאפשר ביקורים של אנשי הצלב האדום אצל השבוי.

כידוע, גלעד שליט לא זכה עד היום לכיבודן של זכויותיו כחייל, כשבוי וכבן אנוש. להיפך. הוא מוחזק בידי אנשים אכזריים וציניים, שבזים מעומק ליבם לערכי זכויות האדם. מידה זהה של זילזול בערכי המוסר הבסיסיים הם מעניקים גם לבני עמם, בכך שהם גורמים להם סבל מיותר, שולחים ילדים למשימות התאבדות, ומנסים למקד התקפות ישראליות על מוקדי אוכלוסייה פלסטינית, כדי להצטלם טוב יותר בעיתונות העולמית. ובניגוד לגלעד שליט, היחס שמקבלים עצירים פלסטינים בישראל, רבים מהם פושעים עם דם על הידיים, כולל ביקורים מבני משפחותיהם ומאנשי הצלב האדום, וכמובן טיפול רפואי וקשר בלתי פוסק עם העולם החיצון.

לאור כל זאת, אחת התגובות ההולמות להמלצותיה של המועצה הנכבדת לזכויות האדם באו"ם היא התקפה רציפה של אנשים שאיכפת להם, על כל מי שיש לו איזושהי נגיעה, ישירה או עקיפה, לגורלו של גלעד שליט. שילחו להם אי-מיילים, פקסים, הודעות כתובות או מוקלטות, השתמשו בכל מדיה אפשרית כדי להעביר להם מסר פשוט: לפני שאתם מטיפים לנו על זכויות האדם, טפלו בעניין גלעד שליט. לפני שאתם מעיזים להעביר עלינו ביקורת, תנו לגלעד שליט את הזכויות הבסיסיות להן הוא זכאי, על פי אמנות האו"ם. יהיה נחמד אם גם תפעלו להפסקת ההפצצות על אזרחים בישראל, אבל לפני כן – עיזרו לנו לשחרר את גלעד שליט.

הנה כמה רעיונות למשלוח אי-מיילים כדי להבהיר לעולם שיש קשר ישיר בין הסגר על רצועת עזה לבין גורלו של חייל ישראלי אחד, שזכויות האדם שלו נרמסות באכזריות בכל יום שעובר: למזכ"ל האו"ם, מר באן קי-מון, כיתבו ל inquiries@un.org , לראש המועצה לזכויות האדם, מר נאווי פיליי, כיתבו ל niu@ohchr.org , למשלחת הנציבות האירופית למדינת ישראל, כיתבו ל delegation-israel@ec.europa.eu . כיתבו להם, וכיתבו להרבה אחרים, כדי שיידעו ששיחרורו של גלעד שליט הוא הנושא הדחוף ביותר שחייב לעמוד על סדר יומם. כי בכל יום שעובר גלעד שליט עדיין יושב בשבי ומחכה לשובו הביתה. כי גלעד עדיין חי.
...
(פורסם ב"גלובס" - 15 דצמבר 2008)

יום ראשון, 14 בדצמבר 2008

טלויזיה בשחור לבן

בין אירועי השנה, ניתן מקום מכובד לחגיגות הארבעים לטלויזיה הישראלית. הייתי ילד בן חמש כשפרצו שידורי הטלויזיה אל חיינו. למען האמת, אל בית משפחתי היא לא חדרה בשנותיה הראשונות. פשוט, לא יכולנו להרשות לעצמנו הוצאה כל כך משמעותית. אני זוכר את עצמי מסתכל בעיניים כלות על המכשיר המדהים הזה, שהחל לתפוס את מקומו המכובד במרכז הסלון של חברים מהגן ומבית הספר. אבי, איש גאה ומנומס, הנהיג משמעת קשוחה באשר לכמות השעות שהותרו לנו לביקור אצל שכנינו, בעלי המכשיר האגדי. לפיכך נדרשנו לבחור לעצמנו תוכנית אחת, בה הורשינו לצפות. אחי ואני בחרנו ב"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". הורי בחרו - איך לא - ב"מבט לחדשות" בהנחייתו של חיים יבין.

ארבעים שנה מאוחר יותר, אשתי היקרה משוכנעת שהסיבה לכך שביתנו נראה כחנות ממכר בינונית למכשירי טלויזיה, נובעת מתסביכי הילדות שלי. כמות ממירי הכבלים בביתנו יוצרת מצב, שאם ממש – אבל ממש – חפצה נפשם של ילדי היקרים לצפות בו זמנית בכל הערוצים דוברי העברית, ובאותו זמן גם לצפות בכל ערוצי הספורט השונים הקיימים, לפחות במובן הטכני לא תהיה להם שום בעייה. במובן הטכני, כי בגלל קשיחותם הידועה של הורי ילדי, הרי שגם מסך טלויזיה אחד היה מספיק כדי להיענות למכסת השעות הדלה, המותרת לצפייה בביתם הסגפני.

כצרכנית כפייתית של טכנולוגיות מולטימדיה למיניהן, נראה לי שמשפחתי היקרה הנה מועמדת טבעית לניסויי ה"ביטא" של כל אותם חידושים והמצאות, שנועדו לשרת את הבית הדיגיטלי המודרני. מעניין, שרבים מהחידושים האלו מפותחים על ידי חברות סטארט-אפ רבות כאן, בארצנו. מטכנולוגיות לממירים, דרך טלויזית אינטרנט, והמשך בסטנדרטים חדשים להפצת מולטימדיה, ובנוסף שידורי וידאו אלחוטיים באיכות גבוהה, ומרכזי שליטה ובקרה למיניהם. אם נאחד את כל הסטארט-אפים האלה תחת קורת גג אחת, הרי שנקבל חברה מרשימה, הנותנת מענה שלם וכולל לבית הדיגיטלי המודרני, באשר הוא.

על סמך חברות שראיתי כאן בארץ, ואם נתחשב גם בתרומתו הצנועה הצפוייה של העולם מחוץ לישראל לתחום זה, ניתן להניח, שבעוד זמן לא רב ייראה עולם המולטימדיה שונה מאוד ממה שהוא היום. אפשרויות הצפייה, הנוחות, האיכות, ושילובם של כל אלה במכשירים שונים, מטלויזיה דרך מחשב ועד טלפון סלולרי וגאדג'טים שונים, יהיו פשוט חויה מעולם אחר. די אם נזכור שלפני מספר עשורים צפינו בערוץ אחד, בשחור לבן, ללא שלט, ובסיועה של אנטנה (למי שלא מכיר – מעין חתיכת מתכת מחודדת, המחוברת לטלויזיה דרך כבל לבן ומוזר, ושצריך לצוות על הילד הקטן להחזיק בה ביד חשופה על מנת לשפר את איכות הקליטה), כדי להבין את עוצמת השינויים, שעוד נוכל לעבור בעתיד הנראה לעין.

אבל, הנה נקודה למחשבה: כל השיכלולים האלה, האיכות המדהימה של השידורים, הנוחות הבלתי נסבלת של הצפייה בהם בכל זמן, בכל מקום, ובכל מכשיר, לא משנים את העובדה, כי רמת התוכן המשודר אינה מתקדמת באותו קצב. להיפך, בימים שבהם כל דרדק נהיה כוכב עליון, כל תכנית ריאליטי הופכת למרכז חיינו, והפירסומות הופכות להיות מטרה בפני עצמה, אני אישית מוכן לוותר על כמה פיקסלים בחדות המסך תמורת תוכן משופר יותר. או במילים אחרות – הלאה "הישרדות", הבוז ל"האח הגדול", קדימה "זהו זה", יחי "חדוה ואני"!
...
(פורסם ב"גלובס" - 14 דצמבר 2008)

רשימות קודמות