יום שני, 30 במרס 2009

אירגון עובדים לדוגמה

בשבוע שעבר הושבתה מערכת החינוך העל יסודית לשעה אחת, במחאה על התגברות האלימות כלפי מורים. הקש האחרון היה הפעם אביה של תלמידת תיכון, שמנהלת בית הספר העזה להעיר לה על לבוש לא צנוע. על פי עדות המנהלת, האב הזועם הגיע לבית הספר, הודיע לה שבכוונתו לרצוח אותה והחל להכותה. היא הצליחה לברוח לחדר המורים ולהסתתר שם עד להגעת המשטרה.

למרות שאני מזדהה לחלוטין עם הזעם והתיסכול בקרב ציבור המורים, הרי שהשבתת הלימודים מעוררת בי תהיות ומחזירה אותי אל הדיון האופנתי בדבר הקמת אירגון עובדים מקצועי לאנשי ההיי-טק. דוקא ההסתכלות על מערכת החינוך הקורסת, ועל התרומה העלובה שהיא מקבלת מארגון המורים העל יסודיים, מביאה אותי למסקנה, כי אירגון דומה בהיי-טק יסמן נסיגה מסוכנת לענף הכלכלי המפואר הזה.

מערכת החינוך בישראל הולכת ומידרדרת כבר זמן רב, ובקצב מואץ יותר בשנים האחרונות. קיומו של אירגון מורים לוחמני לא סייע בכהוא זה לבלימת ההידרדרות במעמד המורה, להעלאת רמת הלימודים או להפחתת האלימות. אם כבר - אז להיפך. תראו את הדוגמא האישית שמקבלים תלמידי התיכון שלנו מהתנהגותו הבריונית של יו"ר אירגון המורים, שאף הרשה לעצמו לאחרונה להתרברב בראיונות עיתונאיים במה שעולל לשרת החינוך בחודשים שקדמו לבחירות. התלמידים האלה רואים אירגון כוחני, שמנהיגו פגע בתהליך הדמוקרטי במדינה, על מנת להוכיח מי כאן הוא השולט ועל פי מי יישק דבר במערכת החינוך. וזהו אותו מנהיג, שיוצא בשצף קצף נגד אוזלת ידה של המערכת, שהוא אחד הגורמים המרכזיים להחלשתה.

וזהו גם אותו אירגון, המייצג מורים, שרובם המכריע הם אנשים נפלאים, חרוצים וערכיים, אך גם מגן בחירוף נפש על מיעוטם המזערי, שהוא סרח מיותר ולא רצוי, בעל ביצועים נמוכים ובעלי תרומה שלילית ביותר למערכת החינוך. ההגנה הטוטאלית שלה זוכה מורה גרוע, חסר כל סיכוי לשיפור ואולי אף עצלן וחסר ידע מקצועי בסיסי, ממחישה עד כמה הכוח הבלתי מוגבל של האירגון הזה יכול להיות מזיק בראייה מערכתית כוללת. והמערכת הכוללת כאן, להזכירכם, היא מדינת ישראל.

ועכשיו - דמיינו לכם אירגון עובדים לוחמני כזה בהיי-טק. אירגון, שאין לו שמץ של ראייה ממלכתית, שאיננו מנסה להבין את צרכי המדינה ואת חשיבותה האסטרטגית של כלכלת המידע לחוסנה של המדינה. חישבו על אירגון עובדים שלא מאפשר לפטר עובד שאינו עומד במשימותיו, שאיננו מרשה לתת בונוס לעובד מצטיין, שמוכן להשבית את כל חברות ההיי-טק בישראל אם חברה מסויימת נאלצת לקצץ בשכר העובדים בגלל המצב הכלכלי הקשה. אני טוען, שכמו שאירגוני המורים לא תרמו לקידום החינוך בישראל, כך גם אירגון עובדי ההיי-טק, לא רק שלא יתרום למעמד העובדים, אלא גם יהווה מכה קשה למנוע הצמיחה החשוב ביותר בכלכלה הישראלית.

ובחזרה לאב האלים. היינו רואים פחות מקרים כאלה אילו היה האדון המכובד יושב בכלא בשבע השנים הקרובות. במקום בו יש חוק וסדר אין צורך בשביתות ובמחאה של אירגון המורים נגד אלימות. כמה נחמד היה אילו היה פה חוק שכזה. בעצם, סליחה - החוק, הקובע עונש של שבע שנות מאסר על פגיעה בעובדי ציבור כבר קיים. אולי מישהו יכול ללמד את מדינת ישראל לכבד את חוקיה? בשביל זה לא צריך שביתה ולא צריך אירגון עובדים. בשביל זה צריך חינוך לערכים.
...
(פורסם ב"גלובס" - 29 מרץ 2009)

ספרים, רבותיי, ספרים!

לא מזמן שוחררה לעולם הגירסה החדשה של "קינדל", קורא הספרים הפלאי של אמזון. הספר הדיגיטאלי המדהים הזה שוקל פחות משלוש מאות גרם, עוביו פחות מסנטימטר, והוא מסוגל להכיל כאלף וחמש מאות ספרים בו זמנית. ניתן גם להתחבר לרשת 3G סלולארית, ולטעון ספר חדש למכשיר תוך פחות מדקה. המשתמשים מעידים, כי חויית הקריאה ב"קינדל" החדש קרובה מאוד לתחושת הקריאה ב"דבר האמיתי", הספר הישן והטוב.

בהקשר הזה, אני רוצה לשתף אתכם בחויה שעברתי השבוע, בזמן פגישה עם איש עסקים בשם יוסי. לא הכרנו קודם לכן, אבל במהלך שיחתנו, שקלחה סביב אהבתנו לספרים, גילינו שאת שנות ילדותינו בילינו לא רחוק זה מזה, בירושלים הרדומה של שנות השבעים.

את אהבתו הראשונה לספרים, כך סיפר יוסי, רכש בספריית "בית אלישבע" הסמוכה לביתו. כמו מאות ילדים אחרים בסביבה הוא היה מגיע לספרייה מספר פעמים בחודש. הספרנית הקפדנית היתה בודקת בזהירות כל ספר שהוחזר ומחפשת בו עדות לקפל פושע בראש עמוד, או - חלילה - כתמי שוקולד, שהוגדרו כעילה אפשרית להשהייה על תנאי. הספרנית של "בית אלישבע" היתה בוחרת אישית את הספר המתאים לכל ילד, על פי היכרותה עמו והתקדמותו במעלה סולם המדדים הסודי שלה. ילדים שהצטיינו זכו לעבור מדבורה עומר אל ז'ול וורן, ומי שהתמיד הגיע אפילו אל אליסטר מקלין. מעטים, יחידי סגולה אמיתיים, הורשו לבחור את ספריהם בעצמם. יוסי היה בין המצטיינים, שזכו להתקדם ולקרוא ספרים מיוחדים, שרק מעטים הורשו לחלום עליהם.

"אני מכיר את הסיפורים האלה מצויין" עצרתי את יוסי. "מה, גם אתה היית מנוי בספריה? הכרת את בלהה הספרנית?" שאל, ואני עניתי: "בלהה היתה סבתא שלי. אני גדלתי על ברכי אהבתה לספרים. את ההערצה למילה הכתובה ספגתי ממנה במשך שנים של חויות משותפות בספרייה הישנה."

אילו היה לנו זמן יכולתי להמשיך לספר לו על אין ספור שעות של סידור הספרים תוך הקפדה על מיונם לפי סופר ולפי ז'אנר, ולפי "ייחוסם" בסולם המדדים הסודי של הספרנית בלהה. יכולתי להוסיף רבות על ההקפדה העיקשת לגבי נקיונו של כל ספר ושלמות כריכתו, על עטיפתו המדוייקת בניילון של כל ספר חדש שהגיע לספרייה. על כך שסבתא בלהה קראה את כל, אבל את כל הספרים שאי פעם קנתה לי, כדי שתוכל לשוחח איתי מאוחר יותר על העלילה.

חלפו שנים רבות, ואינני יודע אם הספרייה ההיא עדיין קיימת. אני מנחש, שמעט מאוד ילדים בישראל מחליפים ספרים בספרייה, או שחולקים עם הספרנית את רשמיהם מהעלילה, או שמתרגשים מכך שזכו לקבל ספר "מתקדם" יותר. מי יודע, אולי ה"קינדל" החדש יגרום לילדים של המחר לקרוא יותר ספרים.

כשהסתיימה הפגישה, חשבתי על הילדים שלי. כמו רבים אחרים, כך גם הם, מפליאים בשליטתם ב Xbox וברזי המחשב, ואין כמוהם בהפעלת הפונקציות הכי מוזרות בטלפון הסלולרי. אבל הם ירשו גם מתנה אחת נפלאה, שתלווה אותם תמיד: הם אוהבים להחזיק ספר אמיתי ביד, כזה עם ריח של נייר וכריכה אמיתית, והם אוהבים לקרוא בו, ממש כמו ההורים שלהם, כמו הסבים שלהם, כמו הסבתא שלי, שעוד הספיקה להעניק גם לנינים שלה מספר לא קטן של ספרים. אם היא מסתכלת עליהם מאי-שם למעלה, סבתא בלהה, היא בטח מלאת גאוה.
...
(פורסם "בגלובס" - 22 מרץ 2009)

רשימות קודמות