יום שני, 27 באפריל 2009

לפעמים חלומות מתגשמים

ביום חמישי האחרון הייתי הצופה מספר 40,833,472 שצפה בקטע הוידיאו המהמם של סוזן בויל ביו-טיוב. אם במקרה אתם שייכים לקומץ קטן ומבויש של אנשים שעוד לא שמעו על בויל, הנה התמצית: סוזן בויל, רווקה, מובטלת, בת 47, מעיירה נידחת בסקוטלנד, הצליחה איכשהו להשתחל לתוכנית טלויזיה בריטית, המגלה אנשים בעלי כישרון, בסגנון "כוכב נולד". מול קהל של מאות צופים ציניים וספקנים, ובראשם סיימון קאוול, השופט הידוע בקשיחותו (מהתכנית American Idol), הכריזה בויל כי חלום חייה הוא להיות זמרת מקצועית. הצופים והשופטים הרשו לעצמם לצחוק בפה מלא. ואולם, אחרי שלוש דקות בהן שרה את "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים" והפגינה כישרון שירה מדהים, בויל נכנסה להסטוריה. הצופים הריעו לה ממושכות, רבים מהם מחו דמעה. השופטים בחרו בה פה אחד לשלב הבא בתחרות. הסיפור המרגש הזה הופץ כהרף עין דרך הרשתות החברתיות, מפייסבוק ועד טויטר וכל מה שביניהן. סוזן בויל הפכה לאייטם חדשותי מוביל ברחבי העולם. היום, חמישה עשר יום אחרי, בויל היא כוכבת בין לאומית. יש לה חוזה בדרך עם סוני, היא התראיינה בעשרות ערוצי שידור מובילים בעולם ו - כן - יש לה אפילו ערך משלה בויקיפדיה.

מעבר להתרגשותי האמיתית מסיפור הסינדרלה המודרני הזה, אני מזכיר אותו כאן כי הוא גם סימן לעולם החדש. בזכות הטכנולוגיה, הולך ומתמוטט אל מול עינינו עולם התוכן המסורתי, בו מו"לים אימתניים ואירגוני מדיה ענקיים שולטים במיון ובבחירה, בהפקה ובהפצה של התוכן אותו אנחנו צורכים. במשך דורות רבים היו אלה בעלי הממון, מאורגנים בחברות עסקיות דורסניות, שקבעו את הטעם הציבורי ואת העדפותינו בערוצי התוכן השונים. פעמים רבות הם קלעו לטעם ההמון ואולי אף עיצבו אותו, אך באותה מידה המציאות הזו הותירה רבים וטובים מחוץ למעגל הפופולריות, ובמקרים רבים - לא בצדק.

גם במקומותינו קיימת השליטה הזו ללא מיצרים של בעלי הכוח על מוצרי התרבות אותם אנו צורכים. קחו למשל את המאבק המשפטי של "הד ארצי" בהראל סקעת לפני כשנה. בהגנת החוק זכתה "הד ארצי" לאכוף איסור פאטתי על הזמר הצעיר והמוכשר הזה, שלא ליצור ולא לשיר עד שיתברר הסכסוך ביניהם בבית המשפט. זכור גם מאבקם של רמי וריטה קלינשטיין נגד חברת "הליקון", בטענה שעשקה אותם לאורך שנים. או למשל חששותיהם הכבדים של אומנים רבים עם ההודעה לא מזמן על קנייתה של "הד ארצי" על ידי NMC, מה שעלול ליצור קרטל פוטנציאלי, שימשיך לנגוס במעמדם ובשכרם ויביא להשתעבדותם המוחלטת. ועוד רבות הדוגמאות.

אך כמו שאמרנו, העולם הזה הולך ומשתנה בימים אלה ממש. שימו לב, אתם שם – שעדיין שולטים, באופן זמני בהחלט, בתוכן שאנחנו צורכים, או לפחות בחלק ממנו: אתם דינוזאורים, הלוחמים את קרב המאסף שלכם. אתם שולטים עדיין במסננת הטעם הקולקטיבי שלנו ומחליטים מה נקרא, לאיזו מוזיקה נאזין ובאיזה סרטים נצפה. אך יומכם קרוב, ולמעשה עבור מליוני אנשים ברחבי העולם, יומכם כבר תם. קרוב היום שבו כל מי שיש לו כישרון יגיע אל הקהל הרלונטי אליו, באשר הוא, ואף עורך מוזיקלי, ואף חברת מדיה לא ימנעו זאת מבעדו. אם קיימת רשימה של עשרת הדברים הגדולים שההיי-טק העניק לעולם, הרי שדמוקרטית התוכן, היא ללא ספק אחד מהם.
...
(פורסם ב"גלובס" - 26 באפריל 2009)

סוף עונת הלהיטים

בשבוע שעבר הוקרן בארצות הברית הפרק האחרון בהחלט בסידרת הטלויזיה הותיקה ER ("חדר מיון"). אחרי חמש עשרה שנים (!) רצופות של דרמת בית חולים אפופה בדם, ניתוחים דחופים וסיפורים אנושיים מרגשים, נפרדת רשת NBC מאחד הלהיטים הגדולים שלה בכל הזמנים. מספר שיא של כ - 16.4 מליון איש צפו בפרק הסיום של הסידרה, שבין השאר מיצבה את ג'ורג' קלוני ככוכב על בין לאומי, עד כדי כך שהרשה לעצמו לעזוב אותה אחרי חמש השנים הראשונות. היום זה נראה אולי נוסטלגיה, אבל באותן שנים שודרו במקביל גם סדרות מפוארות אחרות, וביניהן "סיינפלד" ו"חברים", הזכורות לטוב.

לא בכדי ערכו ב NBC , ובערוצי המדיה השונים בארצות הברית, מסיבת פרידה נרגשת לרופאי ER. מעבר לפרידה מסידרה אהובה, היתה פה אמירה לגבי תקופה שמסתיימת בעולם הבידור הטלויזיוני. הסדרות היוקרתיות, שהיו במרכזה של מלחמת הרייטינג בין ערוצי הטלויזיה בארה"ב, מפנות את מקומן להפקות זולות בהרבה, הממוקדות בקהלים יותר מצומצמים ונלחמות בעקביות על מיקומן בתוך המסכים המרתקים את הצופים של היום, שיש להם חלופות רבות לצרוך תוכן ולצפות בו במדיות שונות.

על פי נתונים שפירסם השבועון TIME , בשנת 1963 צפו 55% מבתי האב בארה"ב בזמני השיא היומיים באחד מארבעת הערוצים הגדולים - NBC , CBS , ABC , או FOX . בימים בהן שודרה העונה הראשונה של ER, בין 1995 - 1994 , ירד המספר הזה ל 43% . היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, הממוצע הוא 27% . השבועון פירסם גם את אחוזי הצפייה בכמה מהסדרות המוכרות ביותר בכל הזמנים: 67% מבתי האב צפו ב"אני אוהב את לוסי" בשנת 1953. בארצ'י בנקר, "הכל נשאר במשפחה", צפו 33% מבתי האב בשנת 1973. ב CSI צפו 16% בשנת 2003 וגם ב"כוכב נולד" האמריקני צפו בשנה שעברה 16% מבתי האב.

הנתונים האלה מורים על ירידה דרסטית בצפייה בטלויזיה ובסדרות שהיוו פעם מרכז תרבותי ונושא לשיחות סלון, אבל הם אינם מצביעים על כך שכתחליף אנחנו כיום קוראים יותר ספרים, או אולי פעילים יותר בספורט או בטיולים בחיק הטבע. להיפך, כולנו צמודים הרבה יותר מפעם למסכים. רק שהיום יש לנו הבחירה מול איזה מסך להרוס את בריאות העיניים שלנו ואיזו מדיה תשמש בייבי סיטר למוחנו המתנוון מול עודף היצע של תוכן ירוד, המגיע אלינו דרך האינטרנט, על גבי רשתות הסלולר, וגם דרך הטלויזיה.

יש פה נושא מעניין למחשבה: מה גרם למה? האם ההתנוונות שלנו, וחוסר הרצון שלנו להתעמק בתוכן טלויזיוני מתוחכם ומושקע, גרמו למפיקים להתכוונן אל המכנה המשותף הנמוך ביותר? או שמא פריצתן של טכנולוגיות המדיה הדיגיטאלית יצרה איום כל כך משמעותי על רשתות השידור המסורתיות, עד שלא היתה להן ברירה אלא לשנות את תפיסת העולם שלהן, ולהכנע לעובדה שהצרכן של היום מחליט בעצמו מה הוא רוצה לראות, מתי, ובאיזו מדיה?

כך או כך, הטכנולוגיה המודרנית, שנבנתה בעזרתן של אלפי חברות סטארט-אפ, מאפשרת שידורים ברזולוציה מדהימה, מותאמים אישית לטעמינו, בזמן שנוח לנו לצרוך אותם, ובמקום שנבחר. אולי אנחנו צורכים זבל, אבל לפחות אנחנו עושים זאת בכיף. תחשבו איזה מסכן היה ארצ'י בנקר, שהיה חייב להתיישב בכורסה הישנה שלו בכל פעם שרצה לראות חדשות.
...
(פורסם ב"גלובס - 12 אפריל 2009)

רשימות קודמות