מגשימים משאלות

בשבוע שעבר חגגנו בדיסני-וורלד את יום הולדתו ה 12 של א'. 39 שנים אחרי הקמתו של פארק החלומות, הטכנולוגיה והקידמה רק ממשיכים להעצים את חווית המבקרים כאן.
דיסני-וורלד מהווה דוגמה מצויינת לשילוב מושלם בין חזית הטכנולוגיה לבין יצירתיות, ניהול קפדני ביותר, ושאיפה לשלמות, היוצרים ביחד חוויה של חופשה קסומה עבור מליוני מבקרים כל שנה. הנופשים מתכננים את חופשתם באמצעות אתרי אינטרנט מתוחכמים. הם בודקים סטטיסטיקות של שעות השיא באטרקציות השונות, מתכננים את מסלולם על פי העדפות אישיות, ומתאימים את תוכניתם לתקציב המשפחתי על פי אלפי שילובים שמציגים האתרים הממוחשבים. בבתי המלון השייכים לדיסני, מקבלים המבקרים כרטיס מגנטי, המכיל את "הפרופיל האישי" שלהם. הכרטיס מאפשר להם לשלם באלפי החנויות, המסעדות והאתרים באיזור. הוא סופר להם את נקודות השימוש במסעדות הרבות ומאפשר להם מעקב שוטף אחר מצב החשבון שלהם. למעשה, ניתן לבלות שבוע ימים בדיסני-וורלד מבלי להזדקק לכרטיסי אשראי או כסף מזומן, מאחר שהכרטיס המגנטי מהווה אמצעי תשלום לכל דבר. בנוסף, אותו הכרטיס, הוא כמובן גם המפתח לחדר במלון. הכל בזכות מערכת מיחשוב מתוחכמת, המקושרת בו זמנית למאות אלפי נקודות גישה, וכמובן גם מאובטחת היטב, לאור מליארדי הדולרים המתגלגלים בתוכה מדי שנה.
האימפריה האדירה הזו מקפלת בתוכה גם סיפור מופלא של יזמות וחזון. וולט דיסני נולד ב 1901 בשיקגו, והקים את העסק הראשון שלו - חברה לאנימציה - בהיותו כבן 20. החברה הזו נכשלה לחלוטין ודיסני ואחיו רוי הקימו בלוס אנג'לס חברה חדשה להפקת סרטים מצויירים, בה השקיעו את כל רכושם - 250 דולר. בשנת 1928, בנסיעה ברכבת בין ניו יורק ללוס אנג'לס, המציא דיסני את דמות העכבר החביב, לו קרא תחילה מורטימר, ובעצתה של אשתו שינה את שמו למיקי מאוס. העכבר הפך להיות מותג הסמל של האימפריה שקמה בעקבותיו. "שלגייה ושבעת הגמדים" העניקו לדיסני את האוסקר הראשון שלו, בשנת 1939. בסרט נעשה לראשונה שימוש במצלמה מרובת מישורים, על מנת ליצור אפקט תלת מימדי. ב 1940, בסרט "פנטזיה", השתמש דיסני, לראשונה אי פעם, בטכנולוגית "סראונד" סטריאופוני, ויצר את אחת היצירות המפורסמות ביותר בעולם הקולנוע. אחריה הגיעו "מרי פופינס" ו"פיטר פן", "פינוקיו" ו"ספר הג'ונגל" ורשימה ארוכה של להיטים נוספים, שהפכו את דיסני למותג על. בשנת 1955 הגשים את חזונו להקים פארק שעשועים סביב נושאי סרטיו, ושערי "דיסני-לנד" בקליפורניה נפתחו לקהל הרחב. בתחילת שנות הששים קנה דיסני שטח ענק בפלורידה על מנת להקים בו רשת של פארקים תחת השם "דיסני-וורלד". הוא לא זכה לראות את החזון הזה מתגשם, ואחיו רוי, שותפו לעסקים למעלה מארבעים שנה, הוא זה שחנך את "דיסני-וורלד" בשנת 1971, חמש שנים לאחר מותו של אחיו.
היום דיסני היא אימפריה של סרטים, רשתות טלויזיה, אתרי נופש ותיירות, אניות קרוז ומוצרי צריכה, המגלגלת מליארדי דולרים בכל שנה. כל זה התחיל בחזונו ובעבודתו הקשה של יזם אחד, וולט דיסני, ששם בפי אחד מגיבוריו (נחשו מי?), את המילים הבאות: "אם ביקשת משאלה / לא חשוב כלל מי אתה / כל אשר לבך ירצה אכן יקרה. / אם תאמין בחלומך / תתגשם כל משאלה / אם בקשת רצונך / באמונה שלמה."

...

(פורסם ב"גלובס" - 9 אוגוסט 2009)

סטארט-אפ בחלל

ה"וול סטריט ג'ורנל" דיווח בשבוע שעבר על השקעה פרטית בחברת הסטארט-אפ "וירג'ין גלאקטיק", אותה ייסד היזם הסידרתי ריצ'ארד ברנסון. זוהי לא החברה הראשונה שיזם ברנסון. בהיותו בן שש עשרה הוא ייסד מגזין לסטדנטים. בן עשרים, הקים ברנסון את "וירג'ין" כחברה להפצת תקליטים בדואר. ב - 1972 הוא פתח אולפן הקלטות בלונדון, ומייק אולדפילד הקליט שם כמה משיריו. קבוצת וירג'ין מונה היום כמאתיים חברות , שפועלות בשלושים ארצות בתחומי הבידור והמוזיקה, התיירות והתעופה, רדיו וטלויזיה, תקשורת, השקעות הון סיכון ועוד.
"וירג'ין גלקטיק" הוקמה בשנת 2004 ,במטרה לאפשר ל"אנשים רגילים" לחוות בעצמם את הטיסה לחלל, במחירים שוים לכל נפש. החללית הראשונה של החברה - "ספייס-שיפ-2"- נמצאת כרגע בשלבי פיתוח מתקדמים וריצ'ארד ברנסון הודיע, כי הוא מתכוון לטוס ביחד עם משפחתו בטיסתה הראשונה. אנימציה מרתקת של טיסה שכזו, אפשר כבר כמובן למצוא ביו-טיוב. 6 דקות ו - 24 שניות של הוכחה נוספת, שסיפורי המדע הבדיוני של פעם יהפכו בקרוב להיות המציאות היום יומית. טיסות הניסוי הראשונות מיועדות להמריא עוד השנה.
המשקיעה החדשה ב"וירגי'ין גלקטיק", היא חברת ההשקעות "אבאר", מאמירות המפרץ אבו דאבי. בעלת המניות הגדולה ביותר של "אבאר השקעות" היא לא אחרת מאשר ממשלת אבו דאבי. "אבאר" השקיעה 280 מליון דולר תמורת 32% אחוז ב"וירג'ין גלקטיק", ובכך העניקה לה ערך שוק של כ 900 מליון דולר. בהודעה המשותפת לעיתונות, מציין מנכ"ל "אבאר" שממשלתו רואה בשיתוף הפעולה הזה בסיס לעידוד מחקר ופיתוח של טכנולוגיות מתקדמות באבו דאבי וכמו כן תוספת לתוכנית הממשלתית להפוך את האמירות למרכז תיירות בין לאומי. שיתוף הפעולה האסטרטגי הזה יוביל להקמת מרכזי פיתוח מתקדמים באבו דאבי וכמו כן לבניית שדה תעופה לחלליות באמירות. חלק מהטיסות האזרחיות לחלל ימריאו מכאן, במקביל לשדה הקיים כבר בקליפורניה.
מעבר לסיפור, המרתק בפני עצמו, אני חושב שיש פה גם לקח עבורנו, במדינתנו הקטנה. פרויקט טכנולוגי לאומי, יש בו היכולת להצעיד אומה שלמה קדימה. מי שמסתובב בחנויות הספרים בארצות הברית בימים אלה רואה את הדוכנים, העמוסים לעייפה באלבומי הניצחון ההסטוריים מימי הנחיתה הראשונה על הירח, החודש לפני ארבעים שנה. הטיסות ההן לירח, הוגדרו בתחילת שנות הששים על ידי הנשיא הצעיר ג'ון קנדי כמשימה לאומית. השפעות ההצלחה האדירה של המסע לירח ניכרו בארצות הברית במשך שנים רבות - במאות אלפי מקומות עבודה, בפיתוחים טכנולוגיים רבים שהפכו למוצרי צריכה, במערכת חינוך משופרת, בגאווה לאומית מוצדקת ביותר.
גם ממשלת ישראל יכולה להכריז על פרויקט לאומי. תחשבו על אלפי מקומות עבודה, על מוצרים חדישים, על תיירות. תחשבו על מערכת החינוך. נשמע הזוי? לא ממש, אם נזכור שההשקעה של ממשלת אבו דאבי בפרויקט החלל של ברנסון, משתווה פחות או יותר לתקציב השנתי של המדען הראשי, והיא נמוכה יותר מסעיפים שונים בחוק ההסדרים. במילים אחרות, לא משהו מעבר ליכולותינו הלאומיות.
ועד שממשלת ישראל תחליט על פרויקט לאומי כלשהו, אם בכלל, אל תמתינו יותר מדי. טיסות החלל הראשונות של "וירג'ין גלקטיק" כבר נפתחו להרשמה מוקדמת. תמורת מאתיים אלף דולר בלבד תזכו להיות בין הנוסעים הראשונים לחלל. החברה מדווחת, ששלוש מאות איש כבר נרשמו. אל תפספסו את מחירי המבצע!

...

(פורסם ב"גלובס" - 2 אוגוסט 2009)

גיטרות שבורות

אחד מהקליפים היותר פופולאריים ביו-טיוב בשבועיים האחרונים היה השיר "יונייטד שוברת גיטרות". דייב קרול ולהקתו, חבורת זמרים קנדיים אלמוניים, הפכו בתוך שבועיים לסנסציה בין לאומית, לאחר שהשיר, המתאר את קורותיה של גיטרה שנשברה במהלך טיסה, נצפה ביו-טיוב כחמישה מיליון פעמים, והסיפור הופץ ויראלית ברחבי הרשת.
השיר מספר, שלפני כשנה, בעודם יושבים במטוס בנמל התעופה או'הייר שבשיקגו, צפו הנוסעים בסבלים של 'יונייטד' זורקים את הגיטרות של הלהקה בחוסר זהירות אל בטן המטוס. "לפני שהמראנו משיקגו התרעתי בפני שלושה אנשי 'יונייטד', אך הם הפגינו חוסר איכפתיות מוחלטת" שר קרול בקליפ שלו ביו-טיוב, בסיגנון קאונטרי עליז. "יונייטד, שברתם את הגיטרה שלי", מתחרז לו הפזמון של השיר, וממשיך: "יונייטד, אינכם עוזרים לי כלל, אתם שברתם - אתם צריכים לתקן, הודו באחריותכם, הייתי צריך לטוס בחברה אחרת, או אולי בכלל לנסוע במכונית, כי 'יונייטד' שוברת גיטרות", סוף הפזמון החוזר.
כשהגיע המטוס לנברסקה נוכחו חברי הלהקה לדעת, שחששותיהם היו מוצדקים - הגיטרה של קרול הגיעה שבורה. מכאן, מספר השיר, החלה סאגה ארוכה של תלונות מצידו וטיפול ביורוקרטי מזלזל מצד חברת התעופה, שסירבה לשאת באחריות. השיר מפרט את מסכת המגעים בינו לבין אנשי 'יונייטד' . "אם אי פעם איאלץ לטוס שוב ב'יונייטד' לא אביא את הציוד שלי איתי, כי אתם תשברו אותו, כמו ששברתם את ליבי", כך קרול, בסיום השיר.
התיאורים השונים באינטרנט מספרים את הסיפור, שכמוהו כולנו אוהבים לשמוע - מאז התפרסם הקליפ הלכה והתעצמה הביקורת על 'יונייטד', רבים ביטלו את הזמנותיהם לטיסות והמנייה נפלה בכ 10%. 'יונייטד' מצידה, בצעד נואש להציל מעט מכבודה, הציעה לזמר להחזיר לו את דמי התיקון של הגיטרה וכן מספר טיסות חינם בקוי החברה, כפיצוי על עוגמת הנפש. דייב קרול טוען, שסירב לקבל את כספי 'יונייטד' והודיע לחברה כי מצידו הכסף יכול להיתרם למטרות צדקה. מן הסתם סייעו לו בהחלטתו ההכנסות ממכירת אלבום שיריו, שעלו בצורה אקספוננציאלית והפירסום הבין לאומי שזכה לו, באופן שרק ההפצה ברשת ואמצעי המדיה החדשים - מיו-טיוב דרך פייסבוק ועד טוויטר, מסוגלים להעניק ליקיריהם.
זוהי שוב דוגמה לשינוי סידרי העולם, לכך שהדינוזאורים הישנים מרכינים ראשם ונכנעים בזה אחר זה למוסכמות העולם החדש ולכוחה של הרשת. דוגמה כל כך טובה, עד כדי כך שאני מרשה לעצמי להביא בפניכם שיר חדש, שחיברתי בעצמי בימים אלה. אם רק אמצא את המלחין הנכון, נוכל להעלות את הקליפ החדש הזה ליו-טיוב, ולכבוש את העולם, אני בטוח.
שם השיר שלי הוא "קונטיננטל שברה את לבי", והנה מילותיו: "טסתי השבוע לאמריקה / לשם שינוי - עם כל המשפחה / ביקשתי לשדרג כרטיס או שניים / ב'קונטיננטל' צחקו בהנאה. / אמרתי: בכל חברה אחרת / אם יש מקום ב"עסקים" נותנים כבוד לנוסע הנאמן / אמרו לי – כאן זה 'קונטיננטל', אצלנו אין ארוחות חינם. / מעל האוקיינוס ביקשתי משהו לנשנש עבור הילד המורעב / רטנה מולי הדיילת - לא עכשיו, נא לשבת, אני צריכה מקום במעבר ./ יש מספר אפשרויות לחצות את האטלנטי / 'קונטיננטל' מתוכן היא רק אחת / אני את כספי אשקיע / בחברה שתעניק לי תחושה אמיתית של הוקרת תודה /. "

...

(פורסם ב"גלובס" - 26 יולי 2009)

עולים בטיסה ישירה

ביום רביעי שעבר נחתו בישראל מאה וחמישים עולים חדשים, שהגיעו בטיסת אל-על 010 בקו החדש והישיר שבין סאן פאולו שבברזיל לבין תל אביב. הפקק המעצבן בבוקר בדרך להרצליה, איפשר לי להאזין בנחת לראיון המרגש בין ניב רסקין ("נכון להבוקר", גלי צה"ל) לבין טייס אל-על, חביאר רובין, שנבחר להטיס את הטיסה המיוחדת הזו.
הראיון הזה התבצע בזמן שהמטוס היה באמצע הדרך בין ברזיל לבין ישראל, בגובה של כשלושים אלף רגל מעל האוקיאנוס האטלנטי. פלאי הטכנולוגיה איפשרו לרסקין לדבר בשידור ישיר אל תא הטייס, משם סיפר לו חביאר רובין, ש"כולם ישנים כאן כרגע, בעוד כמה שעות נעיר אותם לארוחת בוקר ונכין אותם לנחיתה."
רובין היה בעצמו עולה חדש בישראל, לפני למעלה מעשרים שנה. הוא היה טייס בחיל האויר ולאחר שירות צבאי ארוך נשלח מטעם הסוכנות היהודית כשליח לדרום אמריקה. בשנים האחרונות הוא משרת כטייס באל על ונבחר להיות זה שיביא את קבוצת העולים החדשים לארץ בטיסה המיוחדת הזו.
אחרי הראיון עם הטייס שוחח רסקין עם מישלי, ילידת ברזיל בת עשרים, אחת מהעולות החדשות. מישלי החליטה להגשים את החלום הציוני עליו התחנכה בבית ובתנועת הנוער - לעלות לישראל. היא סיפרה על התלבטויותיה ובעיקר על החששות והגעגועים הביתה. למחרת היום ראיינה אילנה דיין את מישלי, עכשיו כבר לאחר נחיתתה בארץ. מישלי, אופטימית ומלאת שמחת חיים, מנתה את שלל האפשרויות העומדות לרשותה לשמירה על קשר עם הבית: סקייפ, פייסבוק, טוויטר, אס-אמ-אסים, אימייל, אולי אפילו טלפון.
באורח סמלי משהו, באותו היום בו נחתו בארץ מישלי ועוד מאה וחמישים עולים חדשים נרגשים, עלו הוריי על אותו מטוס, בטיסת הערב הישירה לברזיל, בדרכם לביקור משפחתי בדרום אמריקה. סימלי, כי ההורים שלי עשו בעצמם, לפני יותר מחמישים שנה, את אותו מסלול שעוברים מישלי וחבריה. אבי הגיע לארץ בן עשרים ואחת כעולה חדש מארגנטינה ואימי הגיעה שנתיים אחריו. הם כבר היו חברים לפני הפרידה הארוכה הזו, אך צו תנועת הנוער הציוני גזר עליהם פרידה ממושכת. לשניהם היה ברור שהחלום הציוני חשוב יותר. הם עשו את דרכם לארץ באונייה, שהו מספר שבועות בים, עברו דרך אירופה והגיעו בסופו של דבר לישראל. הם היו בין המתיישבים הראשונים בקיבוץ עין השלושה שבנגב, וגרו באוהלים בשנים הראשונות לשהייתם שם.
הקשר עם המשפחה הרחוקה התבצע במכתבים. שיחות טלפון היו מצרך נדיר, לפעמים בלתי ניתן להשגה. ביקורי משפחה קרו פעם במספר שנים והצריכו מסע ארוך באונייה דרך הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.
חמישים ומשהו שנים אחרי הוריי, מגיעים מישלי וחבריה לארץ כעולים חדשים. הם ינחתו במדינה מודרנית, שמרבית בתיה ממוזגנים היטב, שיש בה יותר מכשירים סלולריים מתושבים, שמחוברת לאינטרנט, שרבים מתושביה חברים בפייסבוק ובטוויטר, ומשתמשים במסנג'ר. הם יוכלו להיות בקשר רציף עם המשפחה ועם החברים, ואם ירצו לבקר בארץ מולדתם, פחות מיממה אחת של מסע מפרידה ביניהם, למרות שהמרחק הגיאוגרפי נשאר כפי שהיה פעם. במובן מסויים קליטתם נראית אולי קלה יותר, אבל למרות זאת הם יעברו את כל מסע התלאות המפרך הכרוך בהסתגלות לחיים אצלנו. נקווה, שנדע לקלוט אותם בדרך הנכונה. ברוכים הבאים לישראל, Bienvenidos!

...

(פורסם ב"גלובס" - 19 יולי 2009)